"כשאתה מצליח להוסיף את נשמתך ומצב רוחך לשיר או ליצירה!
זה לא דומה לשום הנאה אחרת." כותב בני טלר,
בוגר מי לסול מחיפה לניוזלטר החודש.
כמה טוב ונעים לפתוח שנה בהרגשה שהחלום שלנו לשתף
ולאפשר לעוד אנשים לגלות וליהנות מהמוזיקה, נמשך.

אחרי מספר שבועות של מפגשי התנסות, יפתחו השבוע כל 6 התוכניות
בחיפה, תל אביב, הרצליה, נס ציונה, הר אדר ובכפר בלום עם יותר מ150 משתתפים חדשים.
במקביל יפתח גם האנסמבל בהרצליה.
לאור תובנות והארות שקיבלנו, הבנו שתכניות מי לסול,
אינן מצטמצמות לכדי קורסים, אלא לכל הפחות תכנית, מסלול או מסע משותף
אשר מתחיל ב10 מפגשים ולא מסתיים כל עוד נמשכת הפליאה בעת הלמידה.

מאחלים לכם שנה עשירה בחוויות מרגשות, מאתגרות ומעצימות.
טל ורמון

על מוסיקה חלילית וקלרינט
בני טלר (בוגר קורס מי לסול חיפה)

בילדותי, כתה ב', ניגנתי, כמו כולם, בחלילית. בתיכון,
התקבלתי לתזמורת כלי הנשיפה של חיפה.
קיבלתי, לפי מקומי בתור, קלרינט.
ב- 2019 נפטר בני אחרי מאבק ארוך בסרטן.
הרגשתי שחלילית תעזור לי להתמודד עם הכאב.
קניתי חלילית וחוברת קטנה והתחלתי לנגן בעיקר את השירים העבריים הנפלאים,
וכמו שחשבתי, הנגינה עשתה לי ממש טוב.
ואז שמעתי על מפגש ההכרות של מי לה סול ומיד הצטרפתי.

קשה לומר מה בדיוק משך אותי. העובדה שרמון התחיל לנגן בגיל מאוחר על סקסופון ונהנה,
או ריבוי ההתנסויות שהקורס מציע: קצב, תנועה, שירה, האזנה, סולפג'', וחלילית, אולי החברותא?
בכל אופן האילוץ ללמוד תווים של החלילית היה מאתגר וגם מספק
ונהניתי בכל המפגשים (שהלכו ונעשו מאתגרים במהירות).

במפגש הסיום טל המליץ ליצור או להצטרף להרכב נגינה: ובעזרתו מצאתי מרכז מוזיקה בחיפה שהציע שיעור ניסיון חינם, קלרינט בהשכרה והתחלתי ללמוד קלרינט. שוב אתגרים...
התווים- הפקת הצליל, וכלל, הנגינה דורשת יותר מאמץ מהחלילית
אבל הסיפוק מנגינה והיצירות שאני מנגן עצום.
המורה מתכנן לצרף אותי לתזמורת כלי נשיפה של גמלאים
שפועלת כבר שנים בבית נגלר.

לסיכום אומר כך... האזנה למוסיקה תמיד גרמה לי הנאה.
הנגינה הייתה ספירה אחת מעל.
היא הייתה חדר בריחה מעצב, אך גם קרקע לאתגרים וסיפוקים.
אתגר הנגינה ללא תווים - מאמץ מעניין, אני לא זוכר את כל התווים אפילו לא את התו הקרוב
אבל אם אתה זוכר את השיר ואתה מתאמן, האצבעות פתאום יודעות איפה להסתדר
כדי שיצא השיר, אתגר לימוד התווים - שפה חדשה שצריך ללמוד לקרוא וגם לתרגם למנח האצבעות,
אבל הסיפוק עילאי: כשאתה מתקדם, כשאתה מצליח לנגן נכון,
ובעיקר כשאתה מצליח להוסיף את נשמתך ומצב רוחך לשיר או ליצירה!
זה לא דומה לשום הנאה אחרת. זה משהו מומלץ לכל מי שמוכן לנסות.

בני

הפעם בפינה הספרותית על דימוי כלי הנגינה וחיבורם לעולם היהודי...
הנה קטע מתוך הספר "בכל הגלויות, למן גלות בבל ועד ל"יציאת מצרים" של דור התחיה,
היה הכינור, הן כפשוטו והן כסמל הכלי בה"א ידיעה שליווה את היהודי הגולה.
הכינור הוא הכלי היהודי הטיפוסי למן תיאורו בראש מזמור קל"ז של ספר תהילים ככלים
של גולי בבל, שישבו על נהרות בבל ותלו את כינורותיהם
על עצי ערבה הבוכייה הנטועים לצד הפרת והחידקל, ועד לדמות "כנר על הגג" מציורי מרק שאגאל.
ובמאמר מוסגר: את המילה "כנר" חידש מנדלי מוכר ספרים בסיפורו מסעות בנימין השלישי...
הסמיכות של תמונת גולי בבל למילות הנאמרות בכל טקס נישואין יהודי...
העניקה לכינור, קל הנשיאה לטלטול, מעמד של סמל לאומי מרכזי ונכבד –
סמלו הארכיטיפי של היהודי הגלותי...

בתקופת ההשכלה כשהתעוררה הספרות העברית מתרדמתה,
העלה אברהם מאפו על נס רומן כמו מקראי שלו אהבן ציון (1853) ......את נגינת החליל,
סמל החיים הפשוטים בחיק הטבע......כלי הנשיפה והחליל במיוחד היו מבשריו של החדש. הם בישרו את הלך הרוחות הרומנטי שעדין לא שלט בספרות העברית..........אך גם ביצירות אקטואליות,
העוסקות בהווה המתהווה, ביכרו סופרי ההשכלה,
בעלי האוריינטציה הקוסמופוליטית, להתנער מהכינור היהודי......
וכך למשל כשביקש סופר חדשני כראובן אשר ברודס לתאר ברומן בין הקצוות (1988)
את אורח חיים המתקדם השורר בביתה הנאה והאסתטי של משפחה יהודית נאורה ומשכלת
הנושאת פניה אל תרבות המערב, הוא הושיב את ליזה הצעירה ליד "המנים" (הפסנתר).
הפסנתר היה בספרות ההשכלה העברית לסמל חיי הקבע,
הקדמה והרווחה של היהודי העירוני האמיד....."

(הספרות ורוח המוסיקה מאת זיוה שמר ע"מ 10-11)